הקמצן של שישי
(השגיאות בכוונה)
די, די, די, די, די, די,די!
שוב הנודניק הזה, למה אני צריכה לסבול אותו בכל יום שישי מחדש?
כל יום שישי הוא מגיע לחנות שלי בין עשר לעשר וחצי. כל יום שישי. ואז זה מתחיל, הוא רוצה לטעום מהכול. הכול! נקניקים, חטיפים, תבלינים, אפילו מהמאפים החצוף הזה מבקש לטעום. הכול נראה לו טעים, הכול מעניין אותו והוא גם טועם וגם מבלבל לי במוח. ממה זה עשוי, איך עושים את זה, מה אכפת לי אני? פתחתי את החנות הקטנה של הדליקטסים כשבעלי, ינוח בשלום על משכבו, עוד היה בחיים לעודד אותי.
"תעשי משהו עם עצמך, אל תשבי בבית כל היום" ככה היה אומר לי, עד שחשבתי מה לעשות ועלה לי הרעיון הזה.
מי ידע שיום אחד הוא ימות.
מי ידע שיבוא לי הנודניק הזה כל יום שישי ויטעום חצי קילו סחורה בשביל לבחור ממה לקנות חמישים גרם, ועוד לבקש לשלם קצת פחות.
"יום אחד אני יעשה מסיבה ויזמין את כל האוכל רק ממך" הוא אומר לי הוואחש.
בטח יעשה מסיבה, ואני גם יהיה אורחת כבוד שלו, בטח. חגיגה אצלי בחנות הוא עושה כל שישי המעפן הזה, על הסחורה הכי טובה הוא עושה סיבוב, ואחר כך מספר לי שזה נורא יקר ואומר לי "אולי הנחה קטנה? אני קבוע אצלך, לא מגיע לי?" למי מגיע, מה מגיע? תשלם על הטעימות ואז נדבר.
זהו! היום אני עושה לו סוף לחגיגה, היום אני מפסיקה את הפיאסטה שלו על חשבוני.
"בוקר טוב" הוא נכנס.
"בוקר טוב" אני עונה.
"אז מה יש לנו כאן היום?"
"שום דבר חדש, מהכול כבר טעמת בשבוע שעבר"
"באמת?" הוא עושה עצמו תמים "לא יכול להיות. הקטן הזה פה הכהה, מה זה, נקניק שחור? איך יכול להיות?". בא לי להתפוצץ עליו. "טעמת, טעמת, אפילו שאלת מי עושה אותו וסיפרתי לך על המפעל נקניק של הדוסים בקרית שמואל שאני מביאה ממנו דליקטסים"
"מרתק ממש, אני לא זוכר, אפשר טעימה קטנה?"
"לא".
וואי וואי וואי, הפרצוף שלו נהיה כמו בוידאו שלוחצים פאוז כדי ללכת לשירותים, רק בלי הרעידות בקצה. הוא מפנה את השחור של העיניים שלו אלי לאט לאט.
"אי אפשר טעימה?" הקול שלו נהיה חלש כזה, כאילו הוא עומד לבכות.
"לא, אי אפשר, טעמת כבר מהכול פעם שעברה, וגם בשבוע לפניה, אי אפשר לטעום מאותו דבר עוד פעם ועוד פעם" העיניים שלו גדלות, אף פעם לא ראיתי אותו ככה
"אבל איך אוכל לבחור מה לקנות אם לא אטעם? אני זקוק לאבחנה מוקדמת כדי לגבש דעה" וווייי, שפה של עורך דין קיבל, תיכף יקרא לי 'כבודה' ואני בכלל יצחק לו בפרצוף.
"טעמת כבר מספיק פעמים שתהיה לך דוגמנית של כל נקניק בבטן, עכשיו אתה יודע מה אתה רוצה, תזמין תשלם ותלך הביתה"
הוא התחיל להסתובב בחנות כמו ילד שאמא הלכה לו לאיבוד בשוק. לא יודע לאן להסתכל, מפחד מהכול. ואז הוא מסתובב אלי עם הראש ככה, למטה "אני לא ידעתי שמפריע לך שאני טועם, אני חשבתי שנחמד לך שיש לקוח שמתעניין, ולא סתם בא, לוקח והולך"
"לקוח שמתעניין זה יופי, אבל לא קמצן כזה שטועם במאה שקל וקונה בעשר"
"קמצן?" העיניים שלו כמעט יצאו מהמקום שלהם "את קוראת לי קמצן?"
הוא הסתובב ככה סביב עצמו בחנות, מחזיק את הראש בידיים שלו.
"דעי לך גברת נכבדה שאני נדבן ידוע בעיר" עוד פעם התחיל עם הדיבור הזה "מוסדות חשובים רבים בעיר נהנים מרוחב ליבי"
"ככה? אז למה פה אתה טועם וטועם, מבלבל לי במוח, גומר לי את הסחורה על ריק ואז מוציא בקושי 10 שקל על איזה נקניק קטן ועוד בוכה לי על הכסף?" הוא נרתע אחורה בבהלה, לא חשב שאני יכולה ככה לדבר גם כן "מה אני צריכה לשלם על הלימודים שלך על תולדות הנקניק?" הוא התקדם "אבל זה מאוד מקובל שלפני ההחלטה החשובה על הרכישה יש לבדוק את טיב המוצר והתאמתו"
"מקובל שמקובל, לא מתאים לי שתגמור לי את כל הויטרינה ובסוף אני לא יראה מזה כלום. רוצה לטעום - תשלם".
הוא הביט לי עמוק בעיניים, נראה כאילו תכף ינזלו לו דמעות.
פתאום הוא הושיט את היד שלו לכיס, הוציא את הארנק, הוציא ממנו שטר של מאה שקל והתחיל לקרב אותו אלי לאט לאט, היד שלו רועדת ככה. לא הרמתי בכלל את היד שלי אליו, שיתאמץ מה יש.
היד שלו נעצרה במקום. "ואני אוכל לטעום כמה שארצה?", איזו מין שאלה זו? "אני אכין לך פלטת טעימות במאה שקל ותוכל לאכול אותו" אעלק מסעדה אני יפתח בשבילו. "מאה שקלים הם סכום נכבד, זו צריכה להיות פלטה נכבדה, עמוסה לעייפה". וואללה, עייפה אני מהשטויות שלו.
"תשמע חבוב, אתה כבר לפחות חצי שנה גומר לי פה סחורה והולך הביתה שבע לישון צהריים ואני נשארת בלי ח'יר לבית שלי. אתה רוצה עכשיו משא ומתן על צלחת עם נקניקים לא מתאים לי. יש סחורה, למה שלא תקנה תלך הביתה ותעזוב אותי בשקט?" היד שלו התחילה לחזור אחורה ופתאום בבת אחת הוא החזיר את השטר לארנק, פתח את הכיס של המטבעות והוציא עשר שקל. "אפשר מהנקניק השחור הזה וגם מהפסטרמה שם מאחורה עם שני הצבעים?"
"ביחד בעשר שקל?"
"ודאי, זה סכום נאה"
פרסתי לו שלוש פרוסות פסטרמה וערימה קטנה מהנקניק של הבירה.
"זה הכל בעבור עשרה שקלים מלאים?"
"בדיוק"
"אני תמה על היחס בין הכמות למחיר" הוא מתחיל שוב להעלות לי את הסעיף עם המילים האלו
"זה המחיר, זה מה יש, די כבר נודניק!" התעצבנתי כבר ממש
"היחס הבוטה והמעליב שלך אינו לרוחי"
"והיחס הקמצני שלך משגע את הרוח שלי, אז מה? פה חנות דליקטסים בשוק של עכו לא מסעדה של בית תמחוי" עכשיו כבר ממש צעקתי ומנשה מהחנות של הצעיפים היפים בא להסתכל בדלת מה קרה. הקמצן אסף את הנקניקים, הסתכל עלי כמו כלב שקיבל בעיטה, הסתובב ויצא מהחנות.
אחרי עשר דקות הוא חזר.
"מה עכשיו?"
"סליחה, באמת סליחה, ככה זה אצלי מתמיד, אני לא יכול להוציא את הכסף, אוהב אותו יותר מדי. אבל גם את המעדנים שלך אני מחבב מאוד, אני אשתדל לקנות במעט יותר בפעם הבאה" הסתכל עלי בעיניים שחורות קטנות.
"יאללה נו, טוב, שבת שלום"
הוא חייך.
"שבת שלום"
תגובות
הוסף רשומת תגובה