מילים באריזה נוחה

 ראו אותו, את ירחמיאל זומריך, פוסע במורד הרחוב בדיוק כפי שהוא עושה מדי יום כבר 27 שנים וכמה חודשים.  רזה כמו שרוך.  הוא לא גבוה, כמו שממדי גופו משלים את המתבונן לחשוב, ומבנה ראשו המוארך והגרום, עם פלומת השער הדלילה אך בולטת סביב לפדחתו רק מוסיף לאשליה.  משקפים לו לירחמיאל, יכולת לחשוב שבלעדיהם הוא יילך לתוך עמודי חשמל. כל עדשה מיקרוסקופ, מגדילות את עיניו לכדי תחתיות של ספלי קפה שחור, עם שאריות הבוץ. לא תמצאו דמות יותר ליימכית מירחמיאל זה, שגדל אל תוך שמו והוא ממלא את הסטיגמה באדיקות מבלי דעת. פקיד זוטר בסניף עמילות מכס בעיר התחתית, אפורים בגדיו ואפורים חייו ושום דבר מההתנהלות השגרתית היומיומית המשעממת של חייו מיום שהשתחרר מהצבא (היה שם פקיד, נו מה?), פגש את רפאלה, התחתן והתקבל לעבודה הקבועה הבטוחה והרוטינית הזו. שום דבר לא העיד שיום יבוא, למעשה ממש היום, וירחמיאל יאלץ לפסוע על הקו הדק והשברירי שבין חיים ומוות כשהוא צריך לקחת החלטות של גיבורים עליהם אפשר לקרוא רק בכתבות במוספי השבת הסנסציוניים. הנה הולך ירחמיאל ברחוב המוכר מתקרב אל הפניה, ורק שניה אחת מאוחר מדי הוא קו...