ירחמיאל! סכין?

 ראו אותו, את ירחמיאל זומריך, פוסע במורד הרחוב בדיוק כפי שהוא עושה מדי יום כבר 27 שנים וכמה חודשים. 

רזה כמו שרוך. 

הוא לא גבוה, כמו שממדי גופו משלים את המתבונן לחשוב, ומבנה ראשו המוארך והגרום, עם פלומת השער הדלילה אך בולטת סביב לפדחתו רק מוסיף לאשליה. 

משקפים לו לירחמיאל, יכולת לחשוב שבלעדיהם הוא יילך לתוך עמודי חשמל. כל עדשה מיקרוסקופ, מגדילות את עיניו לכדי תחתיות של ספלי קפה שחור, עם שאריות הבוץ.

לא תמצאו דמות יותר ליימכית מירחמיאל זה, שגדל אל תוך שמו והוא ממלא את הסטיגמה באדיקות מבלי דעת. פקיד זוטר בסניף עמילות מכס בעיר התחתית, אפורים בגדיו ואפורים חייו ושום דבר מההתנהלות השגרתית היומיומית המשעממת של חייו מיום שהשתחרר מהצבא (היה שם פקיד, נו מה?), פגש את רפאלה, התחתן והתקבל לעבודה הקבועה הבטוחה והרוטינית הזו. שום דבר לא העיד שיום יבוא, למעשה ממש היום, וירחמיאל יאלץ לפסוע על הקו הדק והשברירי שבין חיים ומוות כשהוא צריך לקחת החלטות של גיבורים עליהם אפשר לקרוא רק בכתבות במוספי השבת הסנסציוניים.

הנה הולך ירחמיאל ברחוב המוכר מתקרב אל הפניה, ורק שניה אחת מאוחר מדי הוא קולט את שני הצעירים שרצים במורד הרחוב מתקדמים לעבר גברת מבוגרת (פחות ממנו, אבל עדיין, לא צעירה), הוא יודע שהם מתכוונים לתקוף אותה, אבל כבר אין לו זמן להתחבא, להיעלם או להתעלם, הוא יימצא את עצמו בלב הסיטואציה בעוד שניות מעטות. שום דבר בקורות חייו לא הכין אותו למצבים כאלה, ומר זומריך חש בגלים הסוערים שהקיפו אותו בהפתעה וסחפו אותו את ליבה של דרמה, בה שני הצעירים מכים, הגברת צורחת והוא מנסה לגונן על עצמו ואולי קצת על הגברת, בידיו הגרומות, הלבנות החלשות. 

איך הגיע לכאן סכין ארוך? להב מבריק, ממורט, כולו מחפש לפגוע ולהכאיב, ירחמיאל עצמו לא מאמין שהוא מצליח להביט ארוכות בלהב ולהתפעל ממלאכת האומן המרשימה של המתכת המבריקה, עם הגימור המושלם של גב הלהב, בחריטה עדינה ומדויקת של דוגמא שנראית לו אוריינטלית משהו. גם לכם זה נראה מוזר, נכון? הכל זורם סביבו כמו סרט בהילוך איטי, הבחורים הצעירים הם רק דמויות חסרות משמעות ברומן שהולך ונרקם בין האיש המבוגר, הבלוי והכל כך שגרתי הזה ובין להב מתכת עשוי בקת עץ מגולפת בדוגמאות של עלי עצים מהמזרח.

ירחמיאל, כן כן, ירחמיאל, מושיט את ידו הדקיקה מול הזרועות השריריות והמרושעות של בני התשחורת, מושיט את ידו אל הפגיון, וכאילו הוא מונח על המדף, הוא מרים אותו מנדנו ולוקח אותו אליו, מאמץ אותו באצבעותיו, והנער המבועת מנסה לשלוף בחזרה את כלי המשחית ולהחזירו לשליטתו, ואין בכוחו, הפקיד החיוור לא ירפה מהסכין גם אם חייו יהיו תלויים בכך.

תשומת ליבם של שני התוקפים מופנית באחת אל הגבר המבוגר שנקלע שלא בטובתו אל עין הסערה. הגברת, מבוהלת, חבולה, אך ללא פגיעה משמעותית מתרחקת בבהלה, עוד לא יודעת אם לשמוח על השיחרור וההצלה, או לחשוש מפני הצפוי לחזור אחרי ההפוגה. שני הנערים מנסים לפגוע בירחמיאל, אך הוא, חמוש באהבתו החדשה, כאילו קיבל כוחות, שאם היה יודע לפני עשרים שניות שהוא ירגיש אותם ודאי היה צוחק כמו שלא צחק מאז היה תינוק בעריסה והמוהל דגדג אותו רגע לפני החיתוך. סכין מונפת באויר, שני צעירים בריאים, חסונים, שריריים, מלאי רוע ורצון להזיק, חשים את בשרם הצעיר נחתך באכזריות, המומים מהכאב המצמרר, המצמית, הם נופלים אחורה, מסתובבים בקושי ובפותחים במנוסה מבוהלת, מבועתים מההכרה שהם היו שותפים בטרנספורמציה (הם לא יודעים לומר זאת כך, אבל משהו עמוק בהם יודע זאת), כמוה מתרחשות רק אחת למיליון.

הרחוב נותר ריק. הגברת לא השתהתה להודות למושיעה המפתיע, שביל טיפות דם סימן את מסלול הבריחה של שני השודדים. ליד פינת רחוב מיישר ירחמיאל זומריך את בגדיו, מסתיר סכין ארוכה, מעוצבת ומלוכלכת מדם בצד מכנסיו, תוהה, לאן עכשיו?