מישה מנגן
"מישה"
ליבו של לב החמיץ פעימה
"מישה, זה מישה, מישה"
לב עמד באמצע מעבר החציה שבין הרצל פינת בלפור והרצל פינת ביאליק.
"מישה, מישה, מישה"
לב שמע פתאום את מישה מנגן. הוא לא יכול לטעות, זה מישה מנגן. זה לא דמיון. מישה מנגן. מישה. מנגן. כאן, באמצע הדר הכרמל. מישה. מנגן בכינור.
כאילו לא עברו שנים. כאילו מישה לא נעלם. כאילו האדמה לא באמת בלעה אותו.
מכונית מצפצפצת לו בזעם. רמזור הולכי הרגל כבר התחלף לאדום. למכוניות יש ירוק. הוא עומד באמצע מעבר החציה ומביט סביבו.
חצי חיוך נבוך, הוא רץ אל המדרכה.
המנגינה נמשכת, הקונצ'רטו ברה מינור, אופוס 47 של סיביליוס פרק שלישי, אלגרו מה נון טאנטו, מעט מאוד נגנים יכולים להתמודד עם היצירה הזו.
מישה גר בהדר? מתאמן במרפסת? אולי חנות מנגנת תקליט שלו? לב יודע שהוא שומע את מישה, לא אף אחד אחר. חי, לא מוקלט.
למנגינה יש כיוון, מפינת שמריהו לוין, לב מתחיל להתקדם במהירות. מישה. אי אפשר לטעות במנגינה של מישה. ליבו של לב הולם בהיסטריה. הוא כמעט רץ. גבר רוסי, כבד גוף, ורוד ומשופם. הורוד נוטה כבר לאדום במאמץ הכבד של ההתקדמות המהירה מערבה. "מישה" הומה ליבו. "מישה" נוקשים עקביו על המדרכה. מתנשף, משתנק. מרחוק, בפינת הרחבות הוא רואה דמות. איש רזה, מזוקן, מקפץ עם כינור בקצב המנגינה. לב לא רואה אותו בבירור, כי הדמעות מתחילות להציף את עיניו. הוא מאיט, מתקדם כמו סהרורי, מגשש את דרכו בערפל שמכסה את שדה הראיה שלו.
"מישה" הוא קורא. הדמות ממשיכה ללהטט בקשת על ארבעת המיתרים כאילו אין עולם מסביב.
"מישה" צועק לב, אנשים מתחילים לשים לב אליו.
נגן הכינור נמצא בעולם משלו, מנגן כאחוז דיבוק, מקפץ כמו תיש, כל גופו מפיק את הצלילים, האצבעות האוחזות בקשת הן רק צינור להעברת המוזיקה המושלמת מהאיש המוזר אל כלי הנגינה.
לב מתיישב על גדר אבן קטנה "מישה" הוא מייבב, "מה נהיה ממך, מישה?"
ילדה קטנה ניגשת אל תיק הכינור של מישה, שמה בפנים כמה מטבעות.
"קבצן עם כינור, מישה?" לב מתפלץ. הוא קם ומנסה לעצור את הנגן, אך הקפצן העליז מתחמק ממנו, וזוג צעירים מנסים לאחוז בו מאחור "הי, תעזוב אותו, מה הוא עשה לך?"
לב מסתובב אל הקהל הקטן שמתקבץ במקום "עשה לי?" הוא צועק, נחנק מהדמעות. "עשה לי?"
"אתם יודעים על מה אתם מסתכלים, אתם?, זה מישה, כינור ראשון בתזמורת הנוער באודסה, גאון, עילוי, פנומן"
לב עוצר רגע להרגיע את הנשימה
"אין עשרה אנשים בעולם שמנגנים ככה, אין. הוא היה צריך להיות היום כוכב באמריקה, באירופה, בכל העולם"
לב מביט אל הכנר המקפץ שמתקרב אל הקרשנדו האחרון ביצירה. הוא לא רצה להגיד להם שהכינור שמישה מחזיק בידיים שלו בכזו קלילות הוא גוארנרי אמיתי, מהמאה ה-18, במחיר שלו מישה יכול להתקיים עכשיו שנים.
"אבל האוקראינים לא רצו לתת לו להתקדם, להיות כוכב, לחצו אותו, היקשו עליו. בסוף עלינו שנינו לארץ, אמרתי לו 'מישה, בארץ ישראל מבינים מוסיקה, אתה תראה ששם תצליח, לא יוכלו להתעלם ממך. ביחד עלינו לארץ, ביחד הגענו לחיפה, ביחד התקבלנו לסימפונית של חיפה. הוא צריך פילהרמונית זובין מהטה, לא אורקסטרה פרובינציאל, אבל הוא ניסה קודם להביא פרנסה הביתה"
מישה היה באקסטזה כשהצלילים האחרונים של הפרק שחותם את יצירת המופת של סיביליוס בקעו מידי התיש המכנר.
הכנר התיישב ליד לב, מחייך אליו חיוך אדיוטי "מישה" הוא אמר "מישה"
"אתה לא יכולת לשאת את ההשפלה, מה מישה?" לב דיבר כבר אל מישה. "לא יכול שאנשים קטנים, טפשים, יגידו לך מה לעשות… אבל ככה? לנגן ברחוב."
החיוך האידיוטי לא מש מפני מישה.
"מישה" אמר שוב, מתנשף.
"כוס תה?" שאל לב
"מישה, תה, טוב" אמר מישה
"בוא איתי" אמר לב
מישה אסף את כמה המטבעות שנחו בארגז הכינור, קיפל אותו במהירות וקיפץ אל לב.
"מישה, טוב מנגן. סיביליוס. גוארנרי"
לב חיבק אותו חיבוק גדול, ורק עכשיו הקהל שהתקבץ סביבם ברחוב מחא כפיים.
מישה השתחרר מהאחיזה של לב וקד קידה עמוקה.
לב לקח את ידו של מישה ונגרר איתו ביחד לכיוון רחוב בלפור, שם, אחרי המקדונלדס, הם נעלמו ביחד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה