מטאור

חושך, כביש, אני והפורד שלי. לא פיאסטה, קרגו. משאית. 35 טון של פלדה וברזל, עצמה אדירה שועטת קדימה ברעם נורא. מי יעצור אותה? מי יכול לה?

זהו, שאני כאן בקבינה. ונדמה לי שאני הגדול, החזק, הגיבור, השולט. אבל אני קטן, וגם אם אני יודע להוליך את המפלצת בדרך בטוחה מכאן לשם, אני לא היא והיא לא אני.

אני צריך נס כיד לנסוע אתה גם מחר. ירוחם מהבנק צלצל היום. "הלוואות צריך להחזיר" צעק עלי, "מה אתה עושה כל היום? רונדלים?"

הירח תלוי מעל, שלושת רבעי הסהר, מסתיר כמעט את אוריון, המערכת שאני מחכה לה בכל סתיו. העיניים נמשכות למעלה. בתולה, חד קרן, הצייד... אולי הוא צודק, הראש שלי לגמרי בכוכבים, אולי אני לא נהג מוצלח.

זה קרה בלי התראה. אחד הכוכבים גדל לפתע. טיל? מטוס בגיחת אימון? זה לא נראה ככה. עוד הספקתי לחשוב צ'ליאבינסק לפני שהפיצוץ קרה.

פורד קרגו, 35 טון, באוויר, סלטות. הסוס נכנס מתחת לעגלה, פאר היצירה האמריקאית, עם מכולה מלאה בזבל סיני הופכת בתוך שניות לערימת גרוטאות רותחת, מאיימת להתפוצץ. אני לכוד? לא. גורר את עצמי מחוץ לקבינה, זוחל, להתרחק מהסכנה, שהייתה עד לפני רגע כל העצמה שלי.

התיישבתי על הכביש, ממשש את עצמי.

פרצתי בצחוק, מחר כבר לא אסע בפורד קרגו שלי. הכוכבים קוראים לי לברוח מירוחם, הוא כבר יקבל את הביטוח.

אני חופשי.

חופשי.