סנדלי המזל של דוד
(דוד במילעיל)
דוד הג'ינג'י לא היה מרוצה מהסנדלים שלו. בתור רועה הוא צריך סנדל שלא יחליק, יהיה יציב על הרגל וישמור עליה מקוצים, אבנים וכל הזיפת הזה שעל האדמה. לסנדלים שלו היתה סוליה מצויינת, עבה כזאת, וגם גמישה, ארבעה שכבות של עור עבה, מודבקות לא רע. אבל החוטים שהחזיקו אותם על הרגל היו מבאסים, הסוליות לא היו יציבות מול הרגל ומלא פעמים כשהוא רץ אחרי גדי שברח, או ניסה לעקוף את העדר , הסוליה זזה והוא חטף דקירה, או בומבה שהשאירה לו סימן כחול ואפילו הורידה דם.
היה בבית לחם סנדלר שהכיר אותו וידע שאין לו איך לשלם על תיקון, אבל הבטיח לו שישמור לו שאריות עור מסנדלים של עשירים, שיוכל לנסות לבד. באחד הימים הוא נתן לדוד רצועה מאוד יפה שנשארה לו. ממש עור נעים כזה, ארוך, גמיש וחזק.
דוד עבד לילה שלם, כמעט לא ישן, מתח, ושפשף, הכין חורים מתאימים בקצה של הסוליות, השחיל, קיצר, ובבוקר היו לו שני סנדלים - תענוג, סנדלים תנ"כיות של ממש. כל הרועים שראו אותו הולך התפעלו, רצועות עור דקות כרוכות מסביב לרגלים שלו, חצי דרך עד הברך. הסוליות לא זזות, נאמנות לתפקידן המקודש לשמור על כפות הרגליים העדינות של נסיך העדר. מה נסיך? מלך!
מהעור נשארה לו עוד שארית, הוא עשה ממנה מקלע, כמו שהוא אוהב. במקום לרוץ אחרי הכבשים הרחוקות, הוא מיידה אבן מדוייקת לסלע מולן והם מיד מסתובבות ורצות אליו. הוא היה מדייק פגיעות גם בכלבים, תנים שועלים ואפילו באריה ובדב. רועה לתפארת, גדול מהחיים.
מי ידע שימיהם של הסנדלים קצרות כל כך?
הכל השתנה כשהתחילה המלחמה בפלישתים. מבחינת דוד לא היה הבדל גדול, הוא עוד היה קטן, ומלחמות בתנ"ך לא כוללות טילים על העורף, אז בכללי - שגרה. קמים בבוקר, שותים משהו, יוצאים עם העדר, מתרוצצים בסנדלים תנ"כיות מדהימות וחוזרים בערב. אבל האחים שלו יצאו למלחמה, והסלולר עוד לא הומצא, אז לא ידעו מה קורה. אמא ואבא השתגעו מדאגה, השמועות התרוצצו ואמא טפסה על הקירות.
אבא ישי החליט לשלוח את דוד לראות מה קורה.
"השתגעת?" צעקה עליו אמא, "רק זה חסר שהג'ינג'י הקטן יגיע גם הוא למלחמה".
"אז אולי שייקח להם משהו לאכול" הציע אבא.
מול זה לא היה לאמא טיעון מנצח, כי אין סנדלים כמו של דוד, אין עדר כמו של ישי ואין אוכל כמו של אמא.
אצו רצו הסנדלים על גבעות יהודה, קיפצצו מאבן לאבן בדרכים בין בית לחם וכרמי לכיש, והביאו את דוד ושקית הצ'ופרים של אמא אל אחיו, שישבו מודאגים עם כל צבא ישראל מול הפלישתים.
דוד דמיין מלחמה קצת אחרת, כמו בסרטים, עם כל מיני גיבורים חמושים מסתערים אחד על השני עם רצח בעיניים.
"מה נהיה", שאל את אחיו, "לא נלחמים? אתם חוזרים הביתה? ניצחנו?"
"איזה ניצחנו? בלאגן פה עם הפלישתים, אבל אתה - מה אתה עושה כאן"? צעק עליו אליאב אחיו "עזבת את העדר ובאת לראות קצת אקשן? ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך, כי למען ראות המלחמה ירדת. טוס, טוס הביתה"
"לא הולך לשום מקום" התעקש דוד, "מה הסיפור, מישהו משבט אפרים?"
"לא קוראים לו אפריים, שמו גליית ולא אחרת, ואם הוא מנצח את מי שילחם מולו הלך עלינו"
"כן", הצטרף אח נוסף "אבל מי שינצח את גליית יעשרנו המלך עושר גדול ואת ביתו יתן לו"
דוד השתתק לרגע. את מיכל היפה? אחות של יונתן הנסיך?
"אני אעשה את זה" קרא
המונים פרצו בצחוק.
"אתה? עם הסנדלים האלה? אתה מול לוחם גדול? פחחחח"
אבל השמועה מצאה לה סנדלים משלה והגיעה אל שאול המלך שקרא לדוד.
"ג'ינג'י, השתגעת"? הטיח בו שאול "נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו, והוא גם גדול כזה, נקווה שלא ידרוך עליך, יעשה אותך גמד"
"שום דבר", ענה דוד בחוצפה, הזדקף על סנדליו, "אני לוקח אותו בקלות. עם הסנדלים האלה על הרגליים אני כל כך מהיר, שהשמן הזה לא יוכל להבין מאיפה אני בא אליו"
שאול הביט בסנדלים. "יפות באמת, עלו הרבה?"
"בעצמי הכנתי אותן"
" וואלה? אוקיי, אם אתה כל כך בטוח בעצמך, זכור - כישלון שלך מפיל את כולנו"
דוד יצא בצעד קל, אוחז במקל הרועים שלו ובמקלע, בטוח בעצמו כמו שרק ילד דביל שלא מבין כלום יכול להיות.
"בוא אלי גליית קטן, שב אצלי על כף היד" קרא
"הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות, ינעל דין ראב-רבאק" קרא הענק הפלישתי שנראה קצת מפגר.
"הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, יא פלישתי דפקט" קרא הנער, ובלי לחכות יותר מדי רץ קדימה, יציב על סנדליו, תוך כדי ריצה שילב אבן במקלע סובב, אחת,שתיים שלוש ויאללה - קלע לו בול בפוני.
"איי" צעק הענק בקול רועם שהדהד משערי עזה ועד מבואות בית לחם, קרס על ברכיו, והתמוטט לפנים, כשהוא שולח את ידיו קדימה, מגשר על המרחק בינו ובין דוד ומצליח לתפוס את הנער בדיוק בסנדל הימני.
דוד נרתע בבהלה מהמסה הענקית שקרסה מולו, ניסה לברוח ואז קרה הנורא מכל, אצבעו החסונה של הפלישתי תפסה את רצועת הסנדל, והדבר האחרון שעשה גליית הפלישתי בחייו היה לקרוע בזעם את הרצועה והסוליה המחוברת אליה.
"לאאא!!!" צעק דוד בקול שנשמע היטב בכל פינה בעמק האלה.
"זהו," אמרו האחים אחד לשני "אמא הורגת אותנו היום, איך נתנו לו למות, ולמה כולם כל כך שמחים כשדוד מת?"
ודוד ישב באמצע שדה הקרב ליד גופת קורבנו המגודל, ובכה מרה על סנדליו, שלא שרדו את יום הקרב ובלעדיהם, חייו כבר לא יהיו אותם חיים.
תגובות
הוסף רשומת תגובה